גאות ושפל - הבלם של כדור הארץ. עוצמת הגיאות והשפל, שעצרה בזמנו את מסעות כיבושיהם של אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר בהודו ובבריטניה, גורמת עד היום לאסונות ימיים כבדים, שטפונות ורעידות אדמה.
זכריה איבן מוחמד- איבן מחמוד, מלומד ערבי שחי במאה ה- 13, השאיר אחריו ספר בשם "פלאי היצירה", אותו כתב בשנת 1283. כה כתוב בספרו: "מאז קום האדם, גואים מי הים בשעות קבועות של היום והלילה, במשך כל עונות השנה. כוח מוזר שאיני מכירו, מכריח את מי הים להיות גליים ולנוע אל עבר החוף".
תופעת מי הים הגואים בזמנים קבועים של היממות, היתה ידועה כבר בעבר לתושבי סין העתיקה, שוכני חופי הים הצהוב במזרח ולתושבי איסלנד העתיקה, שוכני חופי האוקיאנוס האטלנטי במערב. בשירה האגדית העתיקה של איסלנד, מוזכרים הגיאות והשפל כנשימתו של הירח, המניעה מסות מים רבות מהים אל עבר חופי היבשת. היום אנו יודעים שאכן משיכת הירח היא היא הסיבה לגיאות ולשפל.
גיאות מי הים ליד חופי בלגיה מגיעה לארבעה עד חמישה מטרים גובה, במפרץ קליפורניה עד ל- 9.6 מטרים, בתעלת לה- מאנש ל- 12.3 מטרים, במפרץ בריסטול באנגליה ל- 14 מטרים, ובמפרץ פטנדי בצפון קנדה ליותר מ- 18 מטרים גובה. ששה מליון, שבע מאות וחמישים אלף מ"ק מים מריצה הגיאות אל תוך מי המפרץ.
אסטרונומים החוקרים את לקויי הירח מצאו, שהם תכופים יותר בזמננו מאשר בעבר. משמע, שאם הירח ממהר בסיבובו, כדור הארץ מאיט את סיבובו, ואם הוא מאיט, סימן שקיים בלם מיוחד הבולם את תנועתו. הגורם להאטת תנועת כדור הארץ, הם גלי הגיאות והשפל בימים ובאוקיאנוסים המתחככים בקרקעית הימים, ומאיטים את תנועתו. ישנם מדענים הרואים בים ברינג הצפוני הרדוד את הבלם העיקרי לתנועת כדור הארץ. ישנם מדענים המרחיקים לכת ואומרים, שאם גיאות מי הים היא הבלם, הרי פעולת הבלימה היא כנראה הגורם לרעידות האדמה הפוקדות את הארץ. אם כך הדבר, ניתן לחזות את קיומן של רעידות אדמה על פי חישוב מדוייק של עצמת מי הגיאות.
גלי גיאות שניצחו שליטים
מסעו של אלכסנדר מוקדון להודו, היה מסעו האחרון מזרחה. ארץ הודו, לפי המקובל אז, שכנה על סף סוף העולם. מעבר לה צריך היה להימצא הנהר הגדול אוקיאנוס, המקיף את העולם בחגורת מים רבים. כיבוש הודו צריך היה לסמל עבור אלכסנדר מוקדון, את סיום תהליך בניית ממלכתו הגדולה, ממיצרי גיברלטר מערבה ועד ארץ הודו מזרחה. צבאותיו שחדרו לארץ, אכן הגיעו עד לנהר הינדוס, משם הם פנו דרומה וירדו בספינותיהם עם זרם הנהר עד הישפכו הימה. בהגיעם לשפך הנהר ציפתה להם הפתעה. אוייב בלתי צפוי, ללא חיילים וסוסים, פילים ונשק, עמד מולו להכניעו. גלי גיאות האוקיאנוס ההודי שפרצו לתוך שפך הנהר בעוצמה רבה, הטביעו מקצת מספינותיו, ןמקצתן התפזרו במים. בעמל רב הצליח אלכסנדר מוקדון לאסוף את פזוריו, ולחפש להם מקלט באחת משלוחות הנהר. אלא שגם כאן ציפתה לו הפתעה שניה בלתי נעימה. בהגיעו למסתור, החלו מי הגיאות לסגת וספינותיו נשארו תקועות בחול הערוץ. כעבור מספר שעות, כשחזרו המים למקומם הקודם, התברר לו שנזק רב נגרם לספינותיו, ועליו לתקנן בטרם ייצא לדרך. תוך כדי תיקונים למד אלכסנדר מוקדון לדעת, כי תופעת הגיאות והשפל של מי הים, היא תופעה מחזורית. כשנסתיימו התיקונים, הוא ניצל את בואם של מי הגיאות, הרים עוגן, והפליג אל מי האוקיאנוס ההודי, בדרכו אל אסיה הקטנה.
שלוש מאות שנה מאוחר יותר ניצח הים, שליט מהולל אחר, יוליוס קיסר שליט רומא. בשנת 55 לספירה, נחת יוליוס קיסר בראש צבאותיו על אדמת בריטניה, לאחר שחצה את תעלת לה- מאנש בשייטת ספינות מלחמה. בהגיעו לחוף, ציווה על אנשיו להעלות את הספינות על היבשה ולפתוח במירדף אחרי הבריטים הנסוגים. אלא שהים אילץ אותו להפסיק את מרדפו, לחזור לחוף, ולעבור למערך היבשתי. גלי גיאות הים, שהגיעו לחוף בעיצומו של המירדף,גרפו עימם לים את ספינותיו של קיסר ופיזרו אותן לכל רוח. מקצתן טבעו, מקצתן נשארו תקועות חבולות בין סלעי החוף. זמן רב עבר עד שהצליח קיסר לארגן משלוח עצים, זפת, ובעלי מקצוע מצרפת כדי לתקן את אשר ניתן היה. בסוף חזר לצרפת מבלי שכבש את אנגליה.
מיכלית על " שבעת הסלעים "
גיאות מי הים, שניצחה שניים מבין מהוללי מצביאי העולם העתיק, יכלה אף לאדמיראליות הבריטית. רציפי מעגן מספנות הנמל האנגלי "בארו" היו מקושטים בשלל דגלים צבעוניים, כשמוזמנים רבים מבית המלוכה, הממשלה והצי, הצטופפו יחד עם נציגי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה וקהל רב מבין עובדי המספנות, לפני השקתה של הצוללת האטומית הבריטית "ריפלס", שבנייתה הסתיימה זה עתה. האות ניתן לקול צלילי תזמורת, הבקבוק נופץ על הדופן, והצוללת החלה את גלישתה האיטית המימה, לקול תשואות הקהל. לאט, לאט, גלשה הצוללת לתוך המים, ופתאום נשאר גופה בן שבעת אלפי הטונות, תקוע בתוך קרקעית הים. מארגני החגיגה מטעם האדמיראליות הבריטית חישבו לפרטים כמעט את הכל, אך שכחו להתחשב בזמני תחילת השפל במקום. הים ניצח את האדמיראליות הבריטית.
מלחי המיכלית "טורי קניון" האמינו במזל, ושמו בו את יהבם. חודש חלף מאז הפליגו טעונים מאה אלף טון נפט גולמי, מאחד מנמלי כווית אל עבר נמלי אנגליה. הם לא פגשו ברוחות עזות ולאבים סוער. עתה הם עמדו בפתח הכניסה הדרומית של תעלת לה – מאנש. השעה היתה שמונה, בבוקר ה- 13 במרץ 1967. הים היה רגוע, מזג האוויר בהיר ושקט, הראות מצוינת והשחפים שסובבו מעל למיכלית בישרו את קרבת החוף. על גשר הפיקוד התחלפו קציני המשמרת. פיקוד המיכלית אמנם בחר מסלול שיט קצת שונה מהמקובל למיכליות בעלות נפח רב, אבל איש לא התרגש מכך. גשר הפיקוד היה שליו, המכונות עבדו במלוא עוצמתן, והמיכלית שטה במלוא מהירותה. למרות שהמקום היה ידוע כמלא שוניות (מקצתן גלויות, מקצתן נסתרות מתחת לפני המים), ובזרמי הגיאות החזקים שלו, המסתירים מכשולים גלויים, איש מצוות הפיקוד לא טרח לעיין בלוחות הגיאות של תעלת לה – מאנש ולהשוותם למיקום האניה בים. בשעה תשע בבוקר הגיעו מי הגיאות לגובה שלושה מטרים, דבר שהקשה עוד יותר על התצפית. למרות הנעשה, המשיכה השאננות בגשר הפיקוד. בשעה תשע וחמש דקות נשמעה מכה עזה בקוער המיכלית, והיא הזדעזעה כולה. מעוצמת המכה איבדה המיכלית את יכולתה לנוע. הענק, שארכו 320 מטר ורחבו 40 מטר, נתקע בשרטון שכינויו "שבעת הסלעים". ארבעה- עשר קרעים קרעו סלעי השרטון התת- ימי בבטן המיכלית, והנפט הסגור בה פרץ הימה בזרם אדיר. בהיסטוריה של השיט הימי לא נרשם אסון כבד מזה. שתי גוררות הולנדיות ששהו לא הרחק ממקום האירוע נרתמו למבצע ההצלה. אבל מאמציהן היו לשוא. המיכלית מיאנה לרדת מהשרטון.
מפציצים מבעירים את הים
הנפט המשיך לזרום הימה. ארבעים אלף טונות הנפט שכבר היו במים, החלו לנוע לעבר חוף אנגליה. לכך נוספו אלף טון שנותרו עדיין במיכלי האניה ופרצו החוצה. צריך היה לנקוט באמצעים דחופים להגן על החוף מפני פלישת הנוזל השחור. עשרות ספינות ואלפי אנשים הוזעקו לעזרה אך ללא תוצאות. ניסו להקים סביב המיכלית הפגועה מחסום עשוי חומר פלסטי ספוגי, שיספוג ויעצור את תנועת הנפט. אולם הנפט הזורם על גבי גלי הים הגבוהים, דילג מעל המחסום והמשיך את דרכו אל היבשה. ניסו לפזר חומר כימי המסוגל לעשות את הנפט צמיג ולרכזו בגושים, אך גם זה לא עזר. כשהתחדשה הגיאות, ניסו הגוררות לגרור את המיכלית ממקומה – אך זו לא זזה. נראה היה כאילו כח עליון מחזיק את המיכלית במסמרים מכושפים. כעבור יומיים החלה סערה בים. הגלים קרעו במיכלית קרעים נוספים, והנפט המשיך לזרום הימה. גלי ים סוערים, מהולי נפט, ועימם אלפי דגים וציפורי ים מתים "הסתערו" על החוף. כתם נפט שגדלו 400 קמ"ר נע בעקבות הגלים, אל החוף. במחסני המיכלית נשארו 60 אלף טון נפט. רק אש יכולה היתה לחסום דרך הנפט אל החופים. מטה חירום שהקימה ממשלת בריטניה, הורה לחיל האוויר להפציץ את המיכלית ולהעלותה באש. המטוסים הטילו עליה יותר מ- 100 פצצות תבערה והקיפו את הנפט במאות חביות בנזין להגברת הבעירה. הלהבות נראו למרחק 50 ק"מ, והנפט המשיך לזרום. יתר על כן, לאחר שהשתחרר כתוצאה מהבעירה מהחומרים הנדיפים שבו, הוא נעשה צמיג יותר ונע חופשי אל עבר החוף. לא נותר למגיני החוף אלא לכסות את פני הים בלהבות פצצות נפלאם. ארבע שנות עמל נדרשו, לשיקום החוף כפי שהיה בעבר.
